שירה בנקי ז"ל, נרצחה במצעד הגאווה בירושלים. 
מכאן שמי שאינו משתתף השנה במצעד הגאווה, לא מגנה באמת את הרצח...ואולי אפילו תומך בהסתר – ובעצם שותף...
 
זה מזכיר לי מאוד את השימוש שעשה השמאל ברצח רבין. מי שלא תמך בהסכמי אוסלו הפך אוטומטית לשותף לרצח.
 
התהליך הולך בערך כך:
1 - קודם תוקעים לרוב הציבור מהלך העומד בסתירה מוחלטת לערכיו.
2 – הציבור מתקומם ומפגין.
3 – התקשורת מציגה את המתנגדים למהלך באור שלילי ומוציאה אותם אל מחוץ  לגבולות הדיון  הלגיטימי.
3 – הרוחות מתלהטות, עוד התנגדות ציבורית נתקלת בעוד יותר דמוניזציה.
4 – מישהו (בד"כ פסיכופט) מחליט לעבור לאלימות ומצליח.
5 – כולם בהלם
6 – ההלם מנוצל להכרעה סופית של רצון הרוב – מי שלא משלים עם המיעוט – רוצח.
7 – גישת המיעוט הופכת לעמדה השלטת ומתורגמת לחוקים ולמדיניות.
8 – המיעוט ניצח ומשליט את ערכיו על הרוב.
 
אבל זה לא נגמר כאן. הניצחון הוא ניצחון פירוס. כי יש גם דבר כזה 'מציאות' (שמו החילוני של הקב"ה) ובסופו של דבר אין מנצחים ומפסידים – כשמתנתקים מהמציאות - כולם מפסידים.
 
אוסלו וההתנתקות מעזה, השכיבה את התל-אביבים עם האף באדמה וטילים על הראש.
 
ומצעדי הגאווה והתרבות המפוררת את התא המשפחתי? גם היא גובה ועוד תגבה מחיר יקר מאוד.
נטיה מינית אינה מבדילה בין טובים לרעים. הומואים אינם אנשים פחות טובים. אך הומוסקסואליות כתרבות היא דבר רע מאוד. מצעד הגאווה לא נועד לקדם את חירות האדם אלא בדיוק את ההיפך מזה, לאכוף את תרבות המיעוט על הרוב. 
 
הומוסקסואליות כתרבות וקריסת מבנה המשפחה הקלסית וערכיה מבשרים את קריסת הציוויליזציה (ציוויליזציות גוועות - גולדמן) ומקדמים אותן. 
 
לכן צריך לעשות אבחנה חדה בין האדם לבין התרבות. לחבק את האדם ולהתגונן בפני ה(אנטי) תרבות.
 
שליסל הוא רוצח מתועב והתקיים בו דין רודף. אם ניתן היה למנוע את הרצח של שירה ז"ל במחיר הריגתו, מצווה היה לעשות זאת.
 
אבל הרב אלקנה שרלו המודיע בתגובה לרצח על כוונתו להשתתף במצעד, כמוהו כשומר הפותח את שער העיר בפני הצרים עליה.
 
מפני שליסל קל להתגונן.
 
מפני הבילבול של שרלו, ההתגוננות קשה הרבה יותר ומצריכה הרבה אומץ ציבורי ואינטלקטואלי.